שלהבת כהן: אה, יום שישי,

ערב, ערב חג שני, שמחת תורה.

היינו אצל המשפחה
באשקלון בארוחת חג,

וכשחזרנו לקיבוץ היה לנו ערב,

אה, ערב קהילה, ערב של, אה,

בירה ונשירה עם תזמורת
ולהקה שנגנה, וכולם,

את יודעת אוכל ושתייה,

וישבנו שמה ב-- אממ, אממ,

באחד השולחנות כל
החברים, והיה פשוט כיף.

שמחנו ונהננו והיה פשוט, אה,

אהה, זה עוד אחד
מאותם ערבים שבאמת,

כאילו, יש בקיבוץ.

אהה, והלכנו לישון בלילה,

אממ, קמנו אפילו
קצת לפני האזעקות,

כי בעלי לא הרגיש כל כך טוב.

ואז ב-06:30 בבוקר,
שש שלושים וקצת,

התח, אה, צבע אדום.

אהה, מהר,

מהר, מהר הילדים לממ"ד.

אממ, ו-- אני חושבת שכבר בדקות

הראשונות הבנו שזה לא משהו רגיל.

זאת אומרת, הפיצוצים היו כל כך

אינטנסיביים וכל כך
חזקים שאנחנו כבר,

את, האוזן שלנו כבר התרגלה,

ממבצעים קודמים ומאזעקות קודמות,

להבין מה זה אזעקה שהיא חד
פעמית ואנחנו חוזרים לשגרה,

מה זה אזעקה שאולי יהיו
בעקבותיה עוד כמה אזעקות,

אבל הפעם זה היה משהו
יוצא מגדר הרגיל.

אממ, אה, נשארנו בממ"ד,

ואז התחלנו לקבל הודעות
מהצח"י של הקיבוץ,

אממ, על אירוע בגזרת
החוף, לא לצאת מהבתים.

ממש השבוע נכנסתי עוד הפעם
להודעות, כי שאלו אותי,

ואז ראיתי שבסביבות,

אממ, אממ, 08:00 בבוקר כבר
ממש השתמשו במילה מחבלים.

אה, בכל ה-- בכל הזמן הזה,

תמיד הדגישו אבל שזה מחוץ לקיבוץ.

״מחבלים מחוץ לקיבוץ,
אירוע בחוף הים,

נא להשאר או בקרבת מרחבים
מוגנים או נעולים במ-- בממ"ד״.

נעולים בממ"ד זה מבחינתי
זה לא משתמע לשני פנים,

זה מחבלים בקיבוץ או ליד
הקיבוץ, אבל הם מחבלים.

אממ, ו-- ו-- ונשארנו
בבית, כאילו נשארנו בממ"ד.

בהתחלה באמת בתוך הממ"ד
לא יצאנו לדעתי כמה שעות.

אממ, ו-- ואחר כך
כשאמרו שאפשר כבר,

אממ, להיות ב-- בקרבת מרחבים
מוגנים, אז כבר היינו בבית.

אבל ברגע שהייתה
המילה ״מחבלים״, אני,

אפילו לעבור ליד הדלת

של הבית פחדתי כאילו

אמרתי אני עוברת ליד
הדלת זהו יורים בי.

כאילו, מישהו עומד לי בחוץ,

מחכה, רואה, רואה את הצל שלי,

כי יש לי מן חלון כזה ב-- בדלת,

אמרתי הוא רואה אותי,
יורה בי, כאילו.

והלכתי מדי פעם להביא להם
קצת אוכל, כאילו, לממ"ד.

הבאתי פירות, חזרתי,
הבאתי, חזרתי.

אממ, וככה זה היה
לדעתי עד סביבות,

אממ, 14:00 בצהריים.

אממ, ב-14:00 כבר נפל החשמל,

לא היה אינטרנט, היינו,

ממש, אהה, לא ידענו כבר מה,

מה קורה, אממ,

אבל, אממ,

היו הרבה הפוגות בין לבין,

שהבנו שכבר אפשר לא להיות בממ"ד.

היינו בסרט, כאילו,

לא הבנו בכלל מה קורה,

לא הבנו את גודל האירוע.

אני גם לא הדלקתי טלויזיה
בבית כי יש לי ילדים קטנים.

לא, לא כל כך קטנים, ילדים, אבל,

כאילו הקטן בן תשע וחצי,

ילדה בת שתיים עשרה,

וילד בן ארבע עשרה.

ואני במצבים כאלה
לא מדליקה טלויזיה,

לא צריכה את החדשות האלה,

הם לא מחדשים לי כלום,
לא הדלקתי טלויזיה.

‮היו, הכל מה-‭ynet‬, אה,‬

וממה ששולחים ב--
בקבוצות, אה, וואטסאפ.

ו-- אממ, ואז, אה, באמת,

אממ, לקראת הצהריים עוד,

אהה, יצאנו החוצה, לשכנים.

אני הולכת לשכנה שלי אני
רואה את הגיסה שלה והבני,

והבנות דודות, כאילו,

משפחה שלה שהיו ברחוב
מאחורינו בגלל שלא,

להם לא היה חשמל מהבוקר
אז הם באו אליה.

כי אנחנו מחוברים לשני
קווים שונים של חברת חשמל,

אז יכול להיות שבכמה רחובות

בהרחבה תהיה הפסקת
חשמל, אצלנו לא הייתה.

אז הם אצלה בבית,

כאילו, אמרתי יופי,

התכנסות, כאילו למה לא?

לא הבנו כלום.

גם כששמענו חשד לחטופים,

חשש ל-- לא, זה לא היה,

זה לא היה משהו שאני יכולתי
בכלל להבין את הסיטואציה,

אה, גם מחוץ לקיבוץ
וגם בתוך הקיבוץ.

כאילו, אה,

בשלב מסוים, אפילו, בסביבות,

אה, 15:00, 16:00,

חברים של הבן שלי באו אליו,

אמרתי לבעלי: "יוני,

אה, יש לך כוח אדם לפרק את הסוכה.

כאילו, חבל על הזמן, צאו
החוצה, פרקו את הסוכה,

כאילו, אנחנו, כנראה
שאנחנו צריכים לצאת".

אני, כבר בבוקר הבנתי
שזה לא הולך להיות,

אה, אנחנו לא הולכים
להישאר בקיבוץ.

המזוודות היו בחוץ
עדיין מהטיול ביוון,

הדרכונים, הכל היה
בחוץ, אמרתי אני אורזת.

עוד אני מדברת עם חברה
שלי לארוז לחמישה ימים?

לשבוע? מה לקחת?

קיץ? חורף? כן בגד ים,

אין בגד, ארזתי.

בצהריים המזוודות
כבר היו מתוקתקות.

לא ידענו מה, אסור היה
כבר לצאת מהקיבוץ.

לא ידענו מה, לא ידענו מה,

מתי נצא, איך נצא,

אבל, אה, ידענו שאנחנו
לא נשארים בקיבוץ.

אממ, כי, כי זה באמת, זה לא היה,

זה לא היה משהו שהוא,
אנחנו מורגלים לשמוע.

אהה, וכל הזמן זה
גם ההתלבטות הזאתי,

כן לצאת? לא לצאת?

כאילו, אתה, ההחלטות
הקטנות האלה של,

את-- אתה, את-- אתה, בכלל לא.

מראיינת: אין לך איך להחליט.

שלהבת כהן: אי אפשר. כאילו,

אתה אומר מה הדבר הכי טוב שאני
יכול לעשות בסיטואציה הזאת?

לפעמים זה בוא נעביר
רגע את הלילה,

נחשוב רגע לאן הולכים,

כי גם לא ידענו לאן
אנחנו יכולים ללכת.

מי המלון שיקבל אותנו
ביום שבת בצהריים?

אבל אסור גם לצאת מהקיבוץ.

אממ, והבנו גם שהצבא לא נמצא.

זאת אומרת, זה היה מאוד
מאוד ברור שאנחנו,

אממ, צריכים להישען
רק על הכוחות שלנו,

מה שיש לנו בתוך הקיבוץ.

אהה, בדיעבד,

אנחנו מבינים ש-- נ-- ניצלנו,

ניצלנו בנס, ובזכות
ערנות של הרבה,

אה, גורמים שהיו בשטח.

אממ, לא הבנו את זה
בימים הראשונים,

אבל, אממ,

בדיעבד, אנחנו ממש
מבינים שה-- הגורל שלנו

היה צריך להיות כמו הגורל של
נתיב העשרה, כמו של בארי.

הם באו אלינו ראשונים,

הם באו דרך הים.

הם באו דרך הים, עם סירות גומי.

אני הבנתי שהגיעו עשרה,

עשר סירות גומי עם חמש
עשרה מחבלים על כל אחד,

ו-- אממ, והם היו
בדרך אלינו, לקיבוץ.

הם הגיעו לים, הם, הם גם
טווחו שמה בכל מי שהיה בים,

אבל, הם באו אלינו.

ואז אני י-- מבינה שחיל
הים בעצם הוריד אותם בים,

ואז הם גם לא הצליחו
להגיע לקיבוץ,

ושכיתת כוננות אצלנו בעצם, אה,

נלחמה בשתי סוואנות שהגיעו כל

אחת למקום אחר בקיבוץ, על הגדר,

ו-- והם, הם באו גם
עם רכבים צבאיים,

הם באו עם מדים צבאיים,

אבל הסיטואציה לא
הייתה תואמת לצבא.

‮זאת אומרת, רכב צבאי
לא מוציא עליך ‭RPG‬,‬

אז, אממ,

זה הכל, כאילו, אממ,

אין לי אפילו משהו קוהרנטי לספר,

כי אני גם לא מכירה
את הסיפור, זה, ככה,

בדיעבד אני, חלקיקי
פרטים שאני שומעת ואז

אני מרכיבה לעצמי את
ה-- את הפאזל שלי.

אז אני יודעת שכיתת כוננות
אצלנו תפקדה למופת,

אהה, נלחמה איתם,

הורידה אותם, ומי שלא
זה, גם ברח משמה.

אממ, ו-- ובעצם,

אממ, אה,

היו גם יריות ששמענו
תוך כדי השהייה בממ"ד,

אהה, ועדיין לא הבנו.

אני אומרת לך, א-- לא הבנו.

כאילו לא הבנו שנלחמים במחבלים

על הגדר אצלנו ביישוב. לא הבנתי.

אתה, גם נראה לי שהמוח
כאילו מנסה להג-- להגן על

עצמו ולא להבין שאתה ב--
ב-- ב-- בסכנת חיים כזאת,

אממ, אז כאילו זה מן
להבין ולא להבין.

ואז, אה, בעצם, אהה,

היינו בבית עד, אה, סביבות,

אהה, 20:00 משהו כזה, 20:00 בערב,

ו-- ואז אני יוצאת
לשכנה שלי ואני רואה,

אממ, אממ,

רכבים של, אהה,
צבא, משרד הביטחון,

לא ידעתי להגיד לך, כאילו, מה זה,

אבל את יודעת עם, אה,

צ'קלקות וזה עומדים
בקצה של הרחוב שלי.

ואז אני שואלת את השכנה
שלי, אני אומרת לה: "תגידי,

מה, מה קורה פה?״ כאילו,

״למה הם פה? מה קרה?"

אז היא אומרת לי: "לא, השכנה,

היא עובדת במשרד הביטחון,

היא ביקשה שיבואו להוציא אותה,

כי, כי היא לא יכולה לצאת
לבד מהבית, היא בלי בעלה,

והם אמרו שמי שרוצה
לצאת עכשיו מהקיבוץ,

עכשיו אורז את המזוודות,

הם יוצאים בשיירה, הילדים ברכב

ממוגן ומי שרוצה
להצטרף אליהם, עכשיו״.

כאילו, ״עכשיו אתם
אורזים את המזוודות״.

אהה, אמרתי טוב,

אני אשאל את בעלי מה הוא אומר.

נכון? אמרתי נשאל
אותו מה הוא אומר.

אני באה אליו, עכשיו הם
כבר יצאו, ואז הם אמרו,

הם חוזרים עוד עשרים דקות,

מי שרוצה גם, אה, להצטרף אליהם.

אם היו כל כך, אה, כל כך בסדר.

הם חזרו בנגלה השנייה ואז
כבר בעלי אמר לי: "תקשיבי,

אין פה צבא אין פה כלום,
אין לנו מה לחפש פה,

יש לנו הזדמנות לצאת,
אנחנו יוצאים".

אהה, ארזתי את
המזוודות, אני עוד עם,

שתביני אני עם
פיג'מה מהלילה לפני,

כל פעם אני אומרת
אני אכנס להתקלח,

אני אכנס להתקלח, ואז
יש אזעקה ואז יש זה,

אני אכנס להתקלח, הנה עם הפיג'מה

הזאת הסגולה, אותה פיג'מה,

בסוף באתי איתה ככה למלון,

עם פיג'מה קצרה למלון
יערים ב-22:00 בלילה.

בקיצור, אני אומרת
לו: "טוב, בוא נצא".

סגרנו את המזוודות, אמרנו
לילדים: "עכשיו יוצאים מהקיבוץ".

״מה? מה?״ שום דבר, זה הזמן,

יש לנו חמש דקות לארוז את עצמנו,

לשים את הדברים באוטו ולצאת.

יצאנו לכיוון הרכבים של ה-- אה,

של משרד הביטחון,

הם ביקשו שהילדים
יהיו ברכב הממוגן.

אהה, היו הרבה,

הרבה אנשים ברכב הממוגן,

אחד על השני, והילד
שלי הקטן בוכה, בוכה.

זה היה, בדיעבד, כאילו,

זו הייתה טעות לשים אותו שם עם

כל הילדים הבוכים
וה-- אחד על השני,

אבל אמרתי, כאילו, לא,

לא קיבלתי החלטה נכונה בעניין
הזה, אבל הוא כבר היה שם,

אמרתי טוב, הוא עם האחים שלו,

יש שמה מבוגרים
שינסו להרגיע אותו.

אני ובעלי היינו עם רכב מאחורה,

שלנו, עם אוטו שלנו,

נסענו עד כביש ארבע,
עד צומת אשקלון.

בצדדים, אני לא ראיתי,

ברוך השם לא ראיתי,

אבל בעלי ראה וב-- והילד
הבכור שלי ראה, אה,

גופות בצידי הדרך, אה,

כי היה שמה קרב של, אהה, חיילים,

של הימ"ם, עם מחבלים,

ו-- והיו שמה בצדדים.

ונסענו עד צומת אשקלון,

מצומת אשקלון הילדים
עברו עלינו לאוטו,

זרקנו את הכלב באיזה פנסיון בניר

ישראל שהיה מוכן לקבל
אותו מעכשיו לעכשיו,

והגענו למל-- לפה, בעצם, למלון.

אממ, ואנחנו, בעצם,

פה כבר, כמה זמן המלחמה?
חמישים ואחד יום?

חמישים ואחד יום אנחנו פה,

אהה, במלון,

ביחד עם קהילת נתיב העשרה.

אממ, אנחנו קיבוץ, הם מושב,

הם עברו גם טרגדיה מסוג שאנחנו,

אה, לא מכירים.

אממ, והפער הזה גם היה
מורגש מאוד בהתחלה, אהה,

שבעצם, אממ, אין מה לעשות,

האובדן שהם חוו לא,

אנחנו לא, לא חווינו
דבר כזה בקיבוץ.

ו-- אממ, קיבלנו הודעות, אה,

שוטפות בוואטסאפ וגם
בתוכנת אבי"ה, של הקיבוץ,

שזו תוכנה להעברת מסרים, אהה,

בעצם מאז שהתחילו האזעקות,

על, בעצם, על מה, מה קורה.

זאת אומרת, אה, אני יכולה
להגיד שאחד הדברים שהם מאוד,

מאוד מחזיקים את ה--

את התחושת הביטחון זה
שאתה יודע מה קורה.

אתה יודע מה קורה, וגם
אומרים לך מה לעשות,

ואז אתה יודע שיש מי
שנמצא על האירוע.

זאת אומרת, יש מחבלים, כתבו לנו,

אני יכולה להראות
לכם, ״יש מחבלים״.

אה, הם מחוץ, אבל תמיד
הדגישו: ״מחוץ לקיבוץ״.

ואז אתה יודע ש-- מה קורה, אהה,

וזה באמת, אה, קיבלנו
הודעות שוטפות

לכל אורך ה-- לכל אורך היום.

עד שבעצם, מבחינתנו,

ב-14:00 ומשהו כבר
לא היה אינטרנט,

לא היה חשמל, ואז בעצם
הפסקנו לדעת מה קורה.

אני יודעת שצוות צח"י אצלנו,

עבר בית בית בשעות מסוימות,

שזה גם הלחיץ הרבה מאוד
אנשים שדופקים להם בבתים,

כי הם חשבו שזה מחבלים.

אבל, אהה,

צוות צח"י עבר איפה שלא היה חשמל,

ובעצם שאל מה קורה עם האנשים.

בדק איתם, ״איך אתם״, ״מה איתכם״,

״צריכים משהו?״ אולי גם
אמר להם על התכנית פינוי,

כי כאילו כבר באיזשהו שלב
ידעו שאנחנו יכולים לבוא לפה,

ליערים, או לנסוע לשדות ים.

אהה, אבל אנשים בלי המידע
הזה בעצם לא היה להם,

אה, איך לדעת את זה.

מראיינת: וקליטה בטלפונים
היה לכם כל הזמן?

שלהבת כהן: לנו עד 14:00,
14:30 היה, להם לא.

מ-06:30 בבוקר לא היה להם כלום.

כן. כן, כן, הזיה.

מראיינת: איך הילדים?

שלהבת כהן: הזיה.

מראיינת: איך הילדים היו?

שלהבת כהן: אממ, אני
חושבת שבשעות הראשונות,

כאילו, בגלל שהיינו, כאילו,

ביחד בממ"ד ועשינו כל מיני דברים,

הבאתי להם קצת אוכל ודיברנו,

ומשחקים וזה, זה עוד עבר,

שוב, בסדר, הם גם מתורגלים.

העניין הוא שהגדולים הם
כבר עם הטלפונים שלהם,

וכבר שולחים להם דברים,

וסרטונים וואטסאפים, אין לך,

א-- אין לי שליטה על זה.

נגיד, הגדול שלי, אלון,

אז החבר שלו בקיבוץ,

המחבלים היו ממש ב-- ב--
כאילו, ליד הבית שלו.

אז הוא גם הבנתי
שהסריט חלק מהדברים,

אני לא יודעת, כאילו, איך הוא
עשה את זה, אז הוא שלח לו.

ופתאום, את יודעת,

מגיעים אליהם
אינפורמציות לא ממני.

אז, אהה,

ו--, אז הוא כבר,

באיזשהו שלב אני ראיתי
שזה כבד עליו הסיפור הזה,

כאילו, של ה-- של מה שהוא
יודע ומה שהוא מבין.

הוא גם אמר לי כמה פעמים,

אה, הוא צעק עליי, כאילו,

שמר פה איזה שתי שבתות,

כאילו אני "לא,

החלטתי, אני שומר שבת" וזה.

אהה, ואז הוא צעק עליי:
"את לא מבינה שניצלנו בנס?

ניצלנו בנס ממה שקרה".

אז אמרתי אוקיי, שנייה,

אני מבינה, אה,
ואני מבינה, כאילו,

שזה גם משהו שעוזר לו
להתמודד עם זה, אהה,

ואז הבנתי שהוא ממש כאילו חווה
את זה שהוא ניצל מ-- ממוות.

אין לי, אין מה, אין
לי, כאילו, איך להגדיר.

ממוות, מחטיפה, כאילו,

אהה, בדיעבד,

זה משהו שאנחנו, זה סיפור,

כאילו, שאנחנו כן לוקחים איתנו,

אהה, ביחד עם זה שבאמת כאילו
עברנו חוויה קשה וטראומטית,

אהה, אבל, אממ,

אבל שאנחנו צריכים להגיד
תודה על זה שאנחנו חיים,

והמשפחה שלנו בחיים, ואנחנו לא,

לא נחטפנו ולא, את יודעת,

המשפחות שלנו והשכנים שלנו,

אז, אהה,

אז, זה, זה באמת משהו ש-- זה
לקום בבוקר ולהגיד תודה גם,

גם על הדבר הזה, להגיד תודה.

שזה גם מחזיק אותנו עכשיו,

אה, באיזשהו תפקוד, אממ.

מראיינת: אתם רוצים
לחזור? אתם תחזרו בקרוב?

שלהבת כהן: לקיבוץ?
אני ממש, בקרוב לא.

בקרוב לא. גם יש כל מיני
תזוזות באיפה שאנשים נמצאים.

חלק עכשיו פה, חלק
עוברים לשדות ים,

שדות, כאילו יש תזוזות
באיפה שאנשים נמצאים.

ו-- אממ, לחזור לקיבוץ,

אני לא חושבת ש-- אני גם,

הילדים צריכים גם
איזושהי שגרה קבועה,

והם עכשיו לומדים פה, ב[לא ברור].

אבל יש איזושהי חשיבה
אולי לעבור ל--

המועצה פותחת שלוחה בשדות ים,

של ב-- של הבתי ספר שלהם,

ורוב החברים שלהם נמצאים שם.

אז אני אומרת, אם אני אעבור לשם,

אני צריכה לתת להם לפחות,

הם לא למדו כלום.

תחשבי הם חצי שנה לא לומדים.

היה חופש גדול, היה חגים,

פה עד שהתחילו משהו.

מרחמים עליהם, טוב זה הפגתי,

זה חוויתי, זה, זה,
זה, לא לומדים.

מראיינת: כן, הש--
השנה הזאת הלכה.

שלהבת כהן: אז, אה,
ושנה שעברה והקורונה.

בואי, מה הם עשו הילדים האלה?

זה שהם לומדים לקרוא ולכתוב
אני צריכה להגיד תודה.