את ערב שמחת תורה בילו יהודית צמיר ובעלה אצל הבן ומשפחתו בצפון. בשבת החלו התרעות בווטסאפ הקיבוצי, והודעת הרבש"ץ להתחמש בנשק. הם לא היו מודעים למתרחש בשל נפילת התקשורת ומאוחר יותר הצטרפו לקהילת הקיבוץ המפונה. יהודית מעידה על מתח בקרב החברים. לאחר חצי שנה החליטו לחזור לקיבוץ. מתנדבים סייעו לשמר את הקיבוץ והבתים פה, כך שהם חזרו לישוב מסודר. רק שנה לאחר מכן הבינו את גודל הסכנה בה עמד הקיבוץ. יהודית שורדת השואה מתארת כיצד חלומותיה נצבעו בדם. היא רגישה יותר לקולות המלחמה בשל המלחמה אותה חוותה כילדה רכה. יהודית רואה עתיד לקהילת מפלסים ומצפה לקליטת המשפחות העתידית. היא דואגת להתנהלות המדינה וליכולתה להבטיח עתיד כלכלי לילדיה ולנכדיה. מגיעה לנו שנה טובה יותר, היא אומרת, ומאמינה כי אסור לאבד את התקווה.